ידיעות אחרונות, תל אביב: נערות ליווי לצד אמנים: סיור במתחם קריית המלאכה בתל אביב

אשר קשר, 25 מרץ 2016, צילום: ריאן

הרפדים, הנגרים ובעלי המוסכים הוותיקים עוזבים את המפעלים הקטנים ואת סדנאות הייצור בקריית המלאכה. את מקומם תופסים אמנים שחולמים להפוך את המתחם האפור בדרום העיר למרכז התרבות החדש של תל אביב.

האדריכל יצחק רפופורט, שתכנן ובנה את פרויקט קריית המלאכה כמתחם תעסוקה ענק למפעלים ולבתי מלאכה באמצע שנות ה־60 של המאה שעברה, בוודאי לא תיאר לעצמו, אף שהיה ידוע כפורץ דרך ונועז במחשבתו, ש־60 שנה לאחר מכן יסתובבו בשכונה הזאת קבוצות של שוחרי אמנות, יסיירו בין גלריות ויתורו אחר הסטודיו של האמן הגדול הבא.

האדריכל רפופורט, שהלך לעולמו ב־1989, בוודאי גם היה מתפלא על כך שבמתחם התעשייתי הקטן שתכנן ירצו אנשים ממש לגור. אבל זה בדיוק מה שקורה בקריית המלאכה על ארבעת בנייני רכבת הבטון הארוכים שמרכיבים אותה (והחמישי שתוחם אותם מדרום): מאבק של אנשי המתחם הססגוני, המרובד, הכמעט סוריאליסטי, לשינוי סביבתם. זה גם אחד המאבקים החברתיים הגדולים שמתרחשים היום בתל אביב והוא קורה רחוק מאור הזרקורים.

זבולוני מדביק לייסט

קריית מלאכה הוא מתחם דינמי שמשתנה כל הזמן. אם מגיעים לכאן למשל בשעות הבוקר במשך ימות השבוע, ייאלצו המבקרים להיאבק על מקום חניה עם לקוחות העסקים ובתי המלאכה המרכיבים את המתחם: נגריות, בתי דפוס, מוסכים לאופנועים, רפדים ואפילו מתפרות שבעליהן אולי לא התעדכנו שיותר זול לתפור בשטחים או בסין.

בשעות אחר הצהריים, כשבעלי בתי המלאכה סוגרים את עסקיהם, פתאום בלי הרעש והמהומה של הגריסה, ההדפסה וההעמסה אפשר לשים לב שבקומות מעל בתי המלאכה נמצאים אמנים, ציירים, צלמים, פסלים ואדריכלים שהגלריות ואולמות הסטודיו שלהם מוסיפים לאפור התעשייתי כתמים של צבע. אז גם אפשר לשמוע צלילים שבוקעים מאולפני ההקלטות שנמצאים גם הם פה ותורמים להרגשה שמדובר בסט עשיר ומורכב של סרט.

בשעות האלה, שעות הדמדומים, נסגרת מסעדת "אגן הים התיכון" שמספקת תבשילים של בית אימא ומזון מנחם לפועלים החרוצים, ועיקר ההתרחשות הקולינרית עוברת לקצה הצפוני של המתחם - למסעדה הצמחונית "על הרמפה", שלעומת התיאבון הבריא של הפועלים מספקת את התיאבון הבררני והמוקפד של האמנים.

בערב ובלילה נערכות כאן פתיחות של תערוכות. בחושך נעלם האפור ומאירים אורות הגלריות וחדרי הסטודיו המזמינים את הבאים להיכנס פנימה, להשאיר את הרחובות לצעירים שמגיעים להופעות הסטנד אפ פקטורי.

לא רחוק מהאורות האלה מתחילה לפעול תעשיית המין, בחושך. נשים שעובדות בזנות עומדות בפתחם של בניינים או במעברים ביניהם, ומאחד הבניינים הסמוכים סרסורים משגיחים על הנעשה וצופים בתנועת הלקוחות שחולפים במהירות נמוכה במכוניותיהם, מותירים אחריהם קונדומים שנשארים מוטלים על המדרכות והכבישים גם למחרת.

השנים האחרונות היו ללא ספק שנים של שינוי במתחם הבטון הענק שתחום מדרום בדרך קיבוץ גלויות, בשדרות הר ציון ממזרח, ברחוב שוקן ממערב ומצפון ברחוב בר יוחאי דה יורה או במסעדת על הרמפה דה פקטו. גם שמות הרחובות במתחם: המרץ, התנופה, העמל והמפעל לקוחים מתקופות שהיו להם באמת משמעות במציאות העירונית, הציונית והעמלנית המתפתחת.

"כשאבא שלי תכנן את המקום הזה עם שותפיו במשרד האדריכלים י. רפופורט, ד"ר א. גלייברמן, ג. פרנקל", מספר בנו של האדריכל יצחק רפופורט, עודד רפופורט, 70, אדריכל בעצמו, "זה נחשב רעיון חדשני. זה היה בעצם שילוב של יזמות ציבורית ועסקית של בעלי אינטרסים שונים אשר התאגדו להקמת פרויקט ייחודי בשותפות שווה. בשותפות הזאת היו עיריית תל אביב, שהיה לה רצון 'לנקות' את העיר מבתי מלאכה, על המטרדים והמפגעים שיצרו באזורי מסחר ומגורים, עם נגישות נוחה לפריקה ולטעינה, לעיר וממנה; משרד המסחר והתעשייה עם רצון לייצר מקומות עבודה; התאחדות בעלי המלאכה שהיה לה רצון ליצור מרכז ייעודי לחברי ההתאחדות במחיר אטרקטיבי. היום היו קוראים לזה קבוצת רכישה וכמובן בנק למלאכה — עם רצון לגיטימי 'לעשות כסף' כמו כל בנק. ואז הגיעו לכאן בעלי המלאכה".

ב"מטבחי שני" ברחוב המפעל 1, יונה זבולוני, 72, שנמצא כאן כבר 44 שנים, מדביק בדבק חם פיסת לייסט לקרש מעץ ואתה שואל את עצמך אם זו פעילות לנפש, או שלקוח ותיק ושומר אמונים באמת הזמין ממנו את החתיכה הזאת.

שלמה רוסו, 70, שהנגרייה שלו נמצאת במרחק של יריקת מסמר מס' 10 משם, מספר שאין ספק שהתנועה כאן, לפחות לנגריות, היא לא כמו פעם והוא מגיע לשם בעיקר כדי שלא להשתגע בבית בפנסיה. "פעם" הוא אומר, "היה כאן אחרת לגמרי, אבל העסקים השתנו, הקונפקציות עזבו ובמקומם הגיעו מוסכים לאופנועים והדפסות על חולצות טריקו. פעם גם כל אחד מהבניינים הייתה לו ההתמחות שלו. אם בבניין הזה היו נגריות, בבניין ממול היו תעשיות מזון, בניין אחר היה מתפרות וכן הלאה. ברחוב התנופה, למשל, איפה שהיה מפעל גדול של מפעל התפירה "אנסטסיה" נותרה רק חנות קטנה והיתר פועל כיום מסין".

"אני כאן כבר 18 שנה", מספר קרול סיגנר, 53, "בהתחלה כאיש אחזקה ואחר כך כמנהל. אין ספק שהמקום הזה שהחל כאזור תעשייה עובר שינויים. בעלי המלאכה סוגרים את העסקים הישנים שלהם ומי שממשיך עובר בדרך כלל לאזורי תעשייה מחוץ לעיר, והמקום שלו מושכר בעיקר לאמנים"

למה זה קורה?

"אני חושב שהתחרות עם הייבוא הרגה אותם. כבר לא שווה לייצר דברים שמגיעים מהמזרח כל כך בזול. מי מרפד היום? מי תופר היום? היו פעם מקצועות שכבר לא קיימים היום, רצענים, פרוונים. אני עוד זוכר אנשים שהיו מומחים באריגה, איפה תמצא היום משהו כזה?".

בבוקר שישי שעבר ישב יעקב בשירי, רפד שהגיע לכאן לפני כחמש שנים אבל עובד באזור כבר 40 שנה, בשמש החמימה ושתה קפה. "דווקא יש עבודה", הוא אומר, "אבל לקחתי לי הפסקה קטנה. אני אחרון המוהיקנים. כבר לא מרפדים כי יש איקאה ויש טורקיה אז לא באים. בכל המתחם הזה כבר אין רפדים יותר".

"היה לנו עסק משפחתי של סריגה", מספר אילן ברלינר, 53, "איזה מיושן זה בטח נשמע לך. סגרנו את זה לפני כמה שנים. אחי נחום ברלינר פרש לפנסיה והשכיר את החלק שלו בעסק לצייר, ואני פתחתי במקום זה עסק חדש לחיתוך בלייזר ולפעמים אני אפילו עובד עם האמנים שהגיעו לכאן בשנים האחרונות וזקוקים לשירותים שלי".

אם כן, יש יחסי עבודה עם האמנים?

"לי יש", אומר ברלינר, "אבל לרוב האנשים אין קשר".

למי שעוד יש קשר עם האמנים החדשים שהגיעו למתחם הוא רוסו מהנגרייה שבונה לאמנים, למשל לפסל נחום טבת שהסטודיו שלו ממוקם ממש מול הנגרייה, דגמים מוקטנים או חלקים שאין ביכולתם לייצר. "זה מחמיא לי שהם צריכים אותי", הוא אומר. "זה גם טוב לי מבחינה אישית, כי הפסקתי לייצר דברים גדולים כמו פעם ונחמד לעבוד עם האמנים כי יש להם בקשות לא שגרתיות".

הנדל"ן בעקבות האמנות

"הייתי שמחה לייצר שיתופי פעולה עם בעלי העסקים כאן במתחם", אומרת הציירת רותם רשף, שבסטודיו שלה עומדים קנבסים ענקיים בתהליכי עבודה. "הגשתי בזמנו לגלריה "חנינא" - הנמצאת במתחם - הצעה לתערוכה בה ישתתפו בעלי מלאכה, במסגרתה יוכלו עובדי המתחם להביא חפץ לגלריה ואני אשלב אותם יחד לתוך לעבודת אמנות אחת". אולם, לדברי רשף, "ההצעה לא התקבלה".

רשף הגיעה לכאן לפני כשנתיים והתאהבה בסטודיו הזה עם החלונות שפונים לכיוון השמיים ומחדירים לתוכו כמות בלתי נתפסת ונזקקת בהחלט של אור. על הרצפה פרושה העבודה החדשה שלה, צבעים אקריליים שהותזו כאילו כבדרך אגב על הקנבס העצום, ומעליהם שקיות פלסטיק שבבוא העת ייתלשו מעל הקנבס וישלימו את מלאכת היצירה.

"חיפשתי מקום שיש בו קהילה אמנותית", היא מספרת. "מצאתי את זה כאן. בשנים האחרונות הגיעו לפה עשרות אמנים ופתחו חדרי סטודיו וגלריות. היה לי סטודיו בבית במרכז העיר, אבל הייתי מנותקת מכל העשייה האמנותית ולא הייתה לי דרך להתחבר אליה. הייתי מגיעה לפתיחות, אבל לא היה לי עם מי לדבר כי לא ממש הכרתי אף אחד".

אז הגעת לכאן ומה מצאת?

"הכרתי את המקום בגדול כי הגעתי לכאן לפתיחות של תערוכות. כשבאתי לסיור יותר מעמיק לחיפוש סטודיו, ראיתי את הקונדומים וניירות הטואלט הפזורים מסביב, אבל האור היה מדהים והחלטתי לקחת אותו", אמרה רשף והוסיפה כי "מאז אני פה וחלק בלתי נפרד מהקהילה האמנותית".

"זה המקום הנכון להיות בו", מסכים גם האמן אליעז סלונים, 58. "הגעתי לכאן לפני שנה וחצי. אני גר בנווה צדק וקרוב לי להגיע לכאן".

אתה משתף פעולה עם ברלינר?

"לא רק אני לדעתי. זה נורא הגיוני. מזמן הרי אמנים הם לא רק מכחול ובד והם זקוקים לעזרה של בעלי מלאכה וכאלה עדיין יש כאן לשמחתי. זה חלק בלתי נפרד עבורי מהכיף להיות פה. אני גם בגיל שאני זוכר היטב כיצד גם בניו יורק הגלריות שכנו בעבר באזורים מפוקפקים כמו צ'לסי והסוהו, והאמנים שנכנסו לשם העלו את ערך הנכסים".

"נאמר לי שאנשי נדל"ן האמנים הם כמו 'החזירים שמריחים פטריות כמהין בקרקע'", צוחקת רשף. "אמנים יודעים לזהות טרנדים, ואנשי נדל"ן עוקבים אחריהם".

סיורים כמו בברלין

אחרי האמנים הגיעו לקריית המלאכה גם גלריות מובילות כמו רוזנפלד. עד לפני שנתיים היא שכנה ברחוב דיזנגוף. בשבת הגלריה שוקקת חיים וסיורים של הציירים המציגים מתקיימים במקום. עכשיו מציג פה אלעד רוזן את התערוכה "החלום של אבא תות ובנו" ובה ציורים בהשראת משחקי הווידיאו של שנות ה־80.

"הדבר שמפריע לי אסתטית במקום הזה", אומר סלונים, "זה שאין אפילו עץ אחד לרפואה, אבל לשמחתי האמנים מקפידים להציב אדניות ובאמת כבר מלמטה אפשר לזהות מידה מסוימת של אסתטיות ברוב הבניינים".

יש עוד דברים שמפריעים?

"יש דברים באמת מגוחכים ואטומים באיסורים השרירותיים של העירייה. אסור לנו למשל לגור בסטודיו שלנו, אסור לנו למכור כאן, אסור לנו ללמד. אתה יודע שיש פקחים שמגיעים לכאן וממש בודקים כמה כני ציור יש בכל סטודיו, שבודקים אם יש מברשות שיניים כדי לדעת אם מתגוררים כאן? הרי אף אחד לא יגור כאן עם משפחה. אז מה הבעיה שאמן, שגם ככה הוא דל בממון תהיה לו פינה קטנה בסטודיו שממילא הוא משלם עליו לא מעט כסף? ואם כבר משלמים ארנונה וכל כך הרבה כסף למה שלא ישפצו כאן קצת? ואם לא, שיוזילו קצת את הארנונה".

כדי לנסות ולצבור כוח לפני שיוצאים למאבק מול העירייה הוקמה במתחם הגלריה הקואופרטיבית "מקום לאמנות" לפני שנה וחצי. אנשיה עדיין לא מנהלים משא ומתן בשם האמנים החברים בה, אבל לפי קצב הצטרפות האמנים זה יקרה בקרוב.

הציירת אורית טוכמן דואר עם יונתן אולמן, ניר הרמט ורעי דישון הקימו את "מקום לאמנות" כהתאגדות של אמני הסביבה. בהצהרת הכוונות של "מקום לאמנות" נכתב שמטרתה היא "לספק פלטפורמה חדשה ורחבה להגדלת החשיפה והנגישות לנעשה בלב האמנות הישראלית כיום כדרך להידוק הקשר הישיר עם אוהבי האמנות בארץ והקהל המקצועי בתחום, ובתוך קהילת האמנים בינם לבין עצמם".

"מקום לאמנות" בקריית המלאכה בסמטת המרץ 6 מורכב מגלריה, מרכז מבקרים ומרכז לאמנים. זה ללא ספק המקום הראשון להיכנס אליו כאשר אתם מגיעים לביקור במתחם. מלבד ביקור בתערוכות המוצגות בגלריה תוכלו גם להצטייד במפה של הגלריות ושעות הפתיחה שלהן.

"רוב האמנים במתחם חברים אצלנו", אומרת טוכמן דואר, "יש אמנים פרטיים, יש גלריות מסחריות ויש גלריות שיתופיות. הגלריה מציגה תערוכות של אמני האזור ואחרים. המרכז לאמנים מאפשר מפגשי העשרה לאמנים ושירותים מקצועיים נוספים לאמנים".

"זה מדהים", אומרת רשף, "יש שם תיק עבודות של כל אמן ומי שמתעניין יכול לראות את העבודות של כל אחד מהאמנים שחברים בגלריה, זה כמו הפרונט דסק של הפעילות האמנותית כאן".

"בעיניי אנחנו עושים כאן עבודה שהייתה אמורה להיות אחד מהאינטרסים של העירייה שמתהדרת בכך שהיא עיר ללא הפסקה", אומרת טוכמן דואר, "אבל מה שקורה כאן זו קבוצה של אנשים פרטיים שעושים משהו שהוא לחלוטין בעל עניין עירוני טהור. הרי יש כאן עניין להפוך את האזור לנגיש ומתויר יותר, עם נגישות לעסקים כחלון עתידי. אנחנו נתקלים בהמון בירוקרטיה ליזום דברים. היינו רוצים לקיים דיאלוג תרבותי עם האזור כולו, אבל העירייה היא לא צד בזה לצערי וידינו כבולות. יש משהו אכזרי מאוד ביחס לגלריות מצד העירייה שגובל בחוסר התחשבות. אנחנו נלחמים על ההישרדות שלנו במקום לצאת מתוך הגלריות החוצה ולהפוך את המתחם הזה לפנינה אמיתית".

באיזה אופן אתם מרגישים כבולים?

"אני מדברת על שילוט טוב יותר, תאורה, פינוי של ערימות זבל שיש פה, תיקון המדרכות".

ובנוגע ל"מקום לאמנות"?

"נשמח אם העירייה תשתתף בתפעול 'מקום לאמנות' שמתפקד גם כמרכז מידע לאמנות במתחם שלנו וגם בתל אביב בכלל. זה לגמרי לטובת כלל הציבור".

ותמיכה כספית?

"כן, גם. עזרה כספית מהעירייה תאפשר לנו להחזיק אנשים שיפעילו את המקום שעות ארוכות יותר ויאפשרו לקהל האמנים ולציבור להשתמש טוב יותר במשאבים שיש ברשותנו, באמנים ביצירות האמנות, בגלריות ועוד. זה אומר יותר תערוכות, יותר פעילויות, יותר סיורים, יותר הרצאות. האנשים פה, אבל כרגע הם חייבים גם לעבוד לפרנסתם.

"וכמובן יש הארנונה שאנו משלמים. ארנונה מסחרית עומדת על 7,000 שקל לחודשיים. אנחנו לא עסק פר סה. אין לנו סכומים כאלה. זוהי עשירית מהתקציב השנתי שלנו".

עולה כסף להיות אמן חבר ב"מקום לאמנות"?

"כן. דמי חבר הם 300 שקל לחודש בלבד למרות שההוצאות גדולות פי כמה וכמה ממה ש־50 החברים בקואופרטיב יכולים לכסות בדמי החבר האלה. חלק מהאמנים נמצאים לעיתים בחיסרון כיס ואנו משתדלים לסייע כמיטב יכולתנו בתשלום דמי חבר".

האמן והאוצר רעי דישון, 36, ממייסדיו של "מקום לאמנות" ואחראי על הסיורים מטעמם, מסביר, "אני מפגיש את האנשים שמגיעים לכאן עם האמנים. יש מודל של סיורי תרבות כאלה בברלין. למה בכלל לנסוע למקומות אחרים לפני שאתה מכיר את סצנת האמנות המדהימה שיש לנו כאן ברדיוס כה קטן?

"אנחנו לא צריכים יותר מדי תקציב. הבעיה היא שעיריית תל אביב־יפו רואה אותנו ומחליטה להיות פסיבית ביחס הזה לקריית המלאכה. אנחנו בעצם עושים את העבודה בשבילה, כי לה קשה לזוז מסיבות בירוקרטיות או פנים ארגוניות. ביקשנו מהם לתקן כאן את עניין התאורה. אתה יודע כמה זמן זה לקח לה? הם לקחו יועצי שיווק, שילמו להם המון כסף ובסוף הציגו פרזנטציה נלעגת שאני הייתי יכול להגיש להם טובה ממנה ובלי כסף".

מה בנוגע לאיסור לגור במתחם?

"אני גר לא רחוק מכאן   בשפירא. הלוואי שהיה לי פה חלל שהייתי יכול גם לגור בו".

יש מי שגר כאן?

"אני יודע שיש, אבל הם מסתתרים. צריך לחפור היטב כדי למצוא אותם".

הצלחתם לרתום את בעלי העסקים הוותיקים למיזמים שלכם?

"אנחנו מנסים לעבוד עם בעלי העסקים, אבל הם 30־40 שנה באותו דבר, חשדנים מאוד, ואחרי 17:00 לא מעניין אותם כלום".

"לא נעים להיות כאן בלילה", אומרת רשף. "כבר משעות הערב מגיעים לכאן כל מיני טיפוסים במכוניות ששואלים אותי כמה אני לוקחת כשאני צועדת מהסטודיו שלי והם לא מתכוונים לציורים".

"אם עד לפני זמן עוד חשנו שיש סיכוי להילחם עם עיריית תל אביב־יפו על הסבת שטחים בקריית המלאכה לדירות מגורים, הרי התייאשנו מכך", אומרת יזמית נדל"ן, בעלת בניין בקריית המלאכה. "במתחם הזה יש חמישה בניינים ובהם 45 אלף מ"ר של דירות ולופטים שיכולים לספק פתרון מגורים זול בעיר, אבל אחרי מאבק של כמה שנים ירדנו מזה לגמרי. היינו בעירייה, דיברנו עם מי שצריך אבל זה כמו להיכנס עם ראש בקיר".

האדריכל עודד שפירא מציג מפה שנלקחה ממסמך מדיניות העירייה משנת 2007 בנוגע לאפשרות להסב את המתחם למגורים. "אפשר לראות בה את האזורים שגובלים בה מצפון וממערב שהעירייה מייעדת, כמו שכתוב כאן, 'למגורים או לתעסוקה (לקביעה בתוכניות בעתיד)'", הוא מסביר. "כלומר, המחשבה על 'גלישה' של מגורים לדרום העיר ולאזור כבר הייתה קיימת בשנת 2007, אם כי לא העזה להרחיק עד הקריה עצמה".

אתה מכיר את המקום טוב יותר אולי מכל אדם אחר, האם המקום יכול לעבור הסבה למגורים?

"בהחלט", הוא משיב. "אבא שלי אמנם תכנן את המתחם הזה לתעשייה זעירה, אבל זה פרויקט חזק יותר מכל אחד ממרכיביו. הרי כבר הייעוד המקורי משנה את פניו ונדחק החוצה, והבניינים והקונספט מתאימים את עצמם לצורכי הסביבה המודרנית".

מעיריית תל אביב־יפו נמסר בתגובה כי "בניגוד לנטען העירייה מטפלת בנושאי התשתיות במרחב הציבורי במתחם קריית המלאכה ומבצעת במקום ניקיון באופן שוטף. עם זאת, תחזוקת הבניינים עצמם היא באחריות הבעלים ולא באחריות העירייה.

"בקריית המלאכה פועלות היום יותר מעשר גלריות, חלקן עמותות הפועלות על בסיס קולקטיבי וחלקן מסחריות. 'מקום לאמנות' איננו מרכז עירוני אלא עמותה שהוקמה לפני פחות משנתיים ומפעילה חלל תצוגה בקריית המלאכה. כדי שהעמותה תהיה זכאית לתמיכות עירוניות עליה לפעול שנתיים לפחות ולהיתמך על ידי משרד התרבות בתקנת אמנות. מאחר שהעמותה פועלת פחות משנתיים היא אינה זכאית לתמיכה. עם זאת אנו נמצאים בקשר רציף עם המנהלת ומקימת המקום ובוחנים אפשרויות לשיתופי פעולה בהתאם לתוכנית העבודה העירונית. נוסף על כך, אמנים תל אביבים עצמאים שהציגו או יציגו בגלריה קיבלו סיוע במסגרת ועדת פרויקטים, מאחר שהחלל מוכר כחלל ציבורי ומופעל על ידי עמותה.

"על פי צו הארנונה קיים תעריף ייחודי לציירים ולפסלים, כל עוד הסטודיו משמש מרחב יצירה לאמן, ולא מקור הכנסה (כלומר מכירה או הוראה). כמו לכל עסק המוכר מוצרים, אין לגלריות לאמנות תעריף מיוחד. נציין כי המגמה העירונית היא לצמצם את הסיווגים והתעריפים של הארנונה, ועל כן אי אפשר לקבוע תעריף מיוחד לכל שימוש, ובכלל זה לגלריות לאמנות.

"בהמשך לטענה על איסור מכירה ולימוד בסטודיו על פי צו הארנונה (המפורסם באתר העירוני), קיים תעריף ייחודי לציירים ופסלים, כל עוד הסטודיו משמש מרחב יצירה לאמן, ולא מקור הכנסה (כלומר מכירה או הוראה).

"האזור זה ייחודי בעיר ומאפשר לאמנים לשכור סטודיו ולעבוד ללא הטרדה העלולה לנבוע מהסמיכות למגורים. בשל אופיו הייחודי של המקום, ומתוך מגמה להשאיר את האמנים באזור זה, אין העירייה מאפשרת מגורים – לא בהווה ולא בעתיד".

הסרסורים מחקו שיר

מלבד הנשים שעובדות בזנות, הלקוחות והסרסורים, אפשר למצוא כאן בלילה גם את ניצן מינץ, 26, משוררת הרחוב הראשונה בישראל, שמציירת את שיריה בגרפיטי במכחולים או טושים ושבלונות של אותיות האלף בית על קירות קריית המלאכה. מינץ גם עורכת כאן סיורים בסופי שבוע, עוברת עם קבוצות בין השירים שהיא כותבת על קירות הבטון. בכל אופן אלה שנשארו על הקיר מאז ביקורה הלילי האחרון.

עובדי הניקיון של העירייה מוחקים לך שירים?

"לא העירייה, הסרסורים דווקא", היא צוחקת. "כתבתי פעם שיר נגדם שדיבר על ניצול של הנשים, אז הם נפגעו כנראה כי הם שכרו איזה נרקומן ונתנו לו דלי צבע כדי שימחק את זה".

למה את כותבת את השירים שלך על הקירות במתחם קריית המלאכה?

"מפני שכל העשייה שלי היא בעצם חיבור בין הטקסטים למקום שבו הם נכתבים, לאנשים שנמצאים שם. ככה אני מתקשרת איתן, מדברת איתן, ככה אני כותבת את סיפוריהן".

את מתחברת לנשים שעובדות פה בלילות?

"בהחלט. אפילו חיבור עמוק. זה חלק מהאישיות שלי וחלק מהעבודה שלי. הרבה פעמים אני עומדת לידן והן שואלות אותי על העבודה שלי".

ואת?

"גם אני שואלת אותן".

איך הגעת לכאן?

"אני נודדת, מחפשת כל הזמן אחרי מרחבים חדשים. בפלורנטין כבר הכול מקושקש. כאן זה בתולי ולכן גם החיבור העמוק שיש לי למקום הזה".

כבר יש לך מסקנות מהחיבור הזה?

"יש כאן דיסוננס עצום ואולי פער שאי אפשר לסגור בין העולם העליון לעולם התחתון, בין עולם האמנות שאימץ לעצמו את הקומות העליונות בבניינים לבין בעלי המלאכה ביום והזונות בלילה. זה גם מה שמיוחד כאן החיבור הבלתי אפשרי בין הגלריות, ציורי הגרפיטי והזונות. בעיניי זה מרתק. אנשים באים ללמוד מקרוב על עולם אמנות הרחוב בעיר הגדולה של האמנים הטובים והמרכזיים שעושים עבודות מחתרתיות במרחב הציבורי והם שסללו את הדרך, ובין לבין נשזרים המון סיפורים".