׳ערב רב׳ מפרסם את תרגום הראיון: בעיניים פקוחות ובלב פתוח

27 January 2015

גילינו את עבודותיה של רתם כאשר ברי, העורכת של Dumbo Feather, ראיינה את שי רשף, הנשיא של אוניברסיטת ההמונים, עבור גליון 41. ברקע של הראיון היו הציורים המאירים ותאבי החיים של רתם, ורצינו עוד!

וכך העלינו את הציורים שלה על הקירות שלנו וצבענו את גליון 41 של Dumbo Feather בצבעים העזים של ציוריה, ביקשנו שתהיה עורכת אורחת שלנו באינסטגרם שלנו ולבסוף רצינו לשמוע עוד על מקורות ההשראה של מי שמעוררת בנו השראה. וכך שאלנו.

לקריאה בערב-רב: http://erev-rav.com/archives/35062

את מי את מעריצה? מה מעורר בך השראה? (לא חייב להיות אמן)

אני משקיפה על העולם בעיניים פקוחות ובלב פתוח. לפיכך אני מוצאת השראה ביופי שאני רואה סביבי, באמנות כמו גם בתרבות, בנוף, בשפה, במחשבה וכמובן בבני אדם.

מקורות ההשראה הראשונים שלי הם אמנים ועשייתם האמנותית. שדות הצבע גדולי הממדים שיצרו מארק רותקו ומוריס לואיס הם בין האהובים עלי ביותר. יצירותיהם הן מקור השראה תמידי עבורי בשל ההרמוניה והעומק שבאים בהן לידי ביטוי.

אני מאד אוהבת מיצבים שמתבססים על המקורות הפשוטים ביותר על מנת ליצור יצירות אמנות שמדהימות ומרגשות אותי כצופה. כך למשל המיצב שעשתה טארה דונובן מפתקיות דביקות, המיצב גדול הממדים שבנתה ננסי רובינס מסוסי נדנדה ישנים או לחלופין התערוכה של המכונות ומתחם הבידוק הבטחוני המדויקים ומעוותים בו בזמן, שבנתה רוקסי פיין מעץ.

יצירתיות נמצאת בכל מקום. לפני כחודש עלעלתי במגזין וראיתי תמונה יפהפיה שרק במבט שני הבחנתי שאינה יצירת אמנות כי אם צילום של מנה ממסעדה. המנה היתה כה מעוררת השראה שמצאתי את עצמי הולכת לאותה מסעדה רק על מנת לחוות את המנה באופן לא אמצעי.

מכיוון שאני בוחרת לצייר רק תחת השראה, אני מאמינה שאני צריכה ״ללקט״ או ״לאסוף״ מקורות השראה. אני יכולה לצפות בעצים ובצמחיה הנבטת מחלוני במשך שעות ולא אחת ציירתי מחווה לטבע שסביבי. כשאני רוכבת על האפניים בפארק או לאורך הטיילת בתל אביב, הראש שלי נעשה צלול, המחשבות שלי נסחפות ואני הופכת לחלק מהיופי שסובב אותי. ברגע שאני שואפת את היופי הזה פנימה, הוא נטמן כזרע והופך להיות זרז ומאיץ לדבר מה מופלא שמחכה להיווצר.

 

נראה שעבודתך נעה מהפיגורטיבי ליותר מופשט. מה הוביל לשינוי הזה?

ככל שהעמקתי בעיסוקי בציור, כך התחוור לי שאפילו העניין המינימלי שהיה לי באובייקט המצוייר נעלם וכיום אני פועלת באופן כמעט מוחלט בכליו של הציור המופשט - הצבע, הטקסטורה, הקומופזיציה והאופן בו הם באים לידי ביטוי על הקנווס.

ככל שפיתחתי את הטכניקה בה אני עובדת, הבנתי שאני לא חסרה את הסוביקט המצוייר וכי השפע של אמצעי ההבעה הפתוח בפני כציירת אבסטרקטית מספקים אותי לחלוטין. עם זאת, למרות שהציורים שלי מופשטים, ניתן למצוא בהם רמזים לפיגורציה בעיקר אורגנית, אופטית או בעלת זיקה לטבע.

 

לאיזו תגובה את מצפה ממי שמתבוננים בציורים שלך?

אני יוצרת ציורים עצמתיים שמדברים בעד עצמם ועובדים ברמות שונות. הם שואפים ללכוד ולהציג רגע בזמן ומזמינים את הצופה לבחון אותם, את תהליך יצירתם ואת הסיפור המסתתר בהם. אני מוקסמת מצבעים ומטקסטורות ופותחת באמצעותם צוהר עבור הצופה, לעולמות של קסם ויופי ולחללים רגשיים המחכים לגילוי. אני מאמינה שאמנות יש לחוות ומנסה להביא את השפע הזה למי שפתוח לקבל אותו. הציורים שלי אינם דורשים הסברים; יש מי שיצליחו לחוות אותם דרך הלב והתודעה ויש מי שלצערי, לא מתחברים אליהם ברמותיהם השונות, ובהתאם יהנו מיופים ותו לא.

יהושע סימון תיאר זאת יפה: ״הצבע בציור של רתם רשף הופך את הצופה לרואה. ממי שמנהל יחסים עם אובייקט או דימוי, הופך הצופה מול העבודות שלה לרואה. צבעים, צורות, גדלים ואור מופיעים מולו כשרשף מתארת את אופיים של הצבעים השונים.״


 

האם תמיד ידעת שבזה את רוצה לעסוק או שהמסע היה פחות ברור?

מאז שאני זוכרת את עצמי יצרתי. כנערה נהגתי להציג ׳תערוכות׳ בחדר שלי, החל מדלת שמצאתי, צבעתי והצגתי כ״רדי מייד״ ועבור לחבל דייגים כתום שנשאתי הביתה מהים ותליתי על הקיר. שעות רבות עסקתי ביצירה עצמאית וגם מונחית.

מאד אהבתי את הלימודים במדרשה והייתי בין תלמידי האמנות המבטיחים במחזורי. עם זאת, בשנת הלימודים האחרונה, בעקבות סדרה של עימותים עם מורה ידוע ונערץ, שבאה לשיאה בתערוכת הסיום שלי במדרשה, נטשתי את הציור ואת האמנות לשנים ארוכות.

בשנת 2003, חמש עשרה שנה מאוחר יותר, שניים מהציורים שלי נגנבו מבית הורי. זה היה הדבר היחיד שהפורץ לקח! עבורי זה היה סימן שאני חייבת ומחוייבת לחזור לצייר. הבנתי שבשעה שהרחבתי את משפחתי, גידלתי את ילדי ותהיתי מה אני רוצה לעשות בחיי המקצועיים, התשובה היתה בתוכי כל הזמן, מחכה שאחזור ואשמע אותה. לשמחתי גיליתי שגם בשנים בהן לא עסקתי בציור באופן פעיל, המשכתי להתפתח כאמנית, ואין גבול לתחושת ההקלה ולסיפוק המלווים אותי כאמנית, על שמאז, איני מפסיקה לצייר.

 

האם תוכלי לתאר את תהליך העבודה שלך?

ציור הוא תהליך אינטימי, מתפתח ומשתנה. כמי שמוקסמת מגוונים ומטקסטורות, אני בוחרת ליצור סביבה שתתמוך ככל האפשר בהיווצרות שלהם על הבד. אני יוצרת תוך שפיכה וטפטוף של צבע מדולל על משטח לח המונח על הרצפה באופן אופקי. אני מרטיבה את הקנווס, כולו או חלקו ומכינה מיכלים של צבע בגוונים, ריכוזים וחומריות שונה. אני מציירת באופן אינטואיטיבי ומאפשרת לבד לספוג את הצבע.

בשל צורת העבודה שלי, עלי להיות מאד מרוכזת וקשובה לזרימת הצבע על הבד עד לנקודת העצירה הנבחרת. אני עובדת עם שכבות צבע שקופות ושומרת על איזון בין ציור מכוון ונשלט לבין המקריות וחוסר השליטה. כך, באה לידי ביטוי על הקנווס, שליטה מוגבלת והרבה כבוד לגוונים ולטקסטורות היוצרים עולם ייחודי ומופלא, המבוסס על צבע מדולל, פירורי צבע, רגשות ותובנות – מיקרוקוסמוס של חוויה אישית המוקרנת החוצה.

 

כמה זמן את משקיעה בכל עבודה?

כמו בהרבה דברים אחרים בחיים - זה משתנה.

בשבילי תהליך הציור לא מתחיל כשהצבע והקנווס נפגשים לראשונה, אלא הרבה קודם, כשאני מוצאת את עצמי מושפעת ממראה כלשהו, בין אם חלום או תמונת נוף, שמבקש להיות מובע בציור.

העבודה עצמה על הקנווס יכולה לארוך רק כמה שעות, אך בפועל, בגלל השימוש בצבע מדולל ונוזלי, תהליך היבוש נמשך עד עשרה ימים לכל שכבת צבע. עבודה עם כמות צבע גדולה בשקיפויות רבות דורשת דיוק ותכנון מראש אך יחד עם זאת, קבלה של תהליך העבודה כתהליך משתנה המביא איתו דרך קבע הפתעות. יש שינויים ותוספות שניתנים לביצוע רק כשהצבע עדיין רטוב ואילו אחרים דורשים ייבוש מוחלט של השכבות הקודמות. כך או אחרת, השאלה הגדולה, כתמיד, היא מתי הציור גמור. השאלה הזאת נענית עם הזמן, לאחר ששהיתי במחיצת הציור תקופת מה ואני יודעת שהתהליך הסתיים או לחלופין, במקרה הטוב, יודעת מה השלב הבא הנדרש בהתפתחות שלו. כמובן שיש ציורים שחולפות שנים עד שהפתרון המיוחל מגיע ובמהלכן נוספת כל פעם שכבה נוספת עם חודשים של חיפושים בין שלב לשלב. ציור שתהליך העבודה עליו הסתיים מעורר סיפוק רב, אך כאשר זהו ציור שנדרשו מספר שנים ושלבי ביניים כדי להשלים אותו, הסיפוק כמובן גדול עוד יותר.

 

מהו בית בשבילך?

ברוח הפתגם באנגלית, אני מניחה שהבית הוא המקום בו נמצא ליבי. כמובן שהבית הוא המקום בו נמצאת משפחתי, אבל באותה מידה גם הסטודיו שלי הוא בית, מקום שהוא שלו ובטוח ובו בזמן מעורר השראה ופתוח, מקום בו אני יכולה להשתולל בלי מעצורים ולהיות מחוברת לעצמי. בית הוא מקום אליו אני קשורה, מקום בו חייתי או ביקרתי זמן ארוך או קצר ונוצר בו חיבור חזק לרגש, לתרבות, לשפה, לחברה, להיסטוריה או לזכרון, חיבור שהפך את המקום ליקר לליבי.

 

מה את עושה כשאת מרגישה ׳תקועה׳ כיוצרת?

כפי שציינתי קודם אני מציירת לא מתוך עמלנות אלא מתוך השראה. בהתאם, אני מונעת מעצמי לחוות ׳תקיעות׳ יצירתית.

לתפישתי, על מנת להיות תקוע כיוצר, עליך להיות תחת לחץ לייצר ולצייר בלא הצלחה. תפישתי כאמנית היא שונה לחלוטין מכיוון שאני מאמינה שיצירת אמנות אינה עבודה שיש לעשות אלא ביטוי של העצמי תחת השראה. לפיכך, אני מאמינה שאנחנו רק הכלי של הציור וכאשר זה ״מוכן״ בתוכנו, הוא ימצא את דרכו החוצה. עם זאת, אני מאמינה שכאשר הציור מוכן לבוא לידי ביטוי, כדאי מאד לפעול בעניין ולצייר מכיוון שאחרת הביטוי הייחודי הזה עלול להיעלם וחבל.

 

מה תכניותיך לעתיד?

כאמנית אני רוצה להמשיך ליצור, לפתח רעיונות חדשים ולפרוץ את הגבולות שלי לעבר שיאים אמנותיים כאלה ואחרים. אני אוהבת לצייר, אבל הייתי רוצה להרחיב את עשייתי האמנותית ולבנות מיצבים שיאפשרו לצופים, וגם לי, להיכנס באופן ממשי לתוך היצירה.

בה במידה, אני שואפת להגיע לקהלים רחבים יותר, כך שהאמנות שאני יוצרת תהפוך להיות חלק מחייהם של רבים אחרים ברחבי העולם. בשל הזמן הרב שחלף בין סיום לימודי במדרשה ובין החזרה לעיסוק פעיל ביצירת אמנות והצגתה, המסלול שלי בעולם האמנות הפך מישיר למתעקל, אולם אני פועלת במרץ להשלמת הפער הזה. כרגע אני עובדת על תערוכת יחיד שתוצג באוסטרליה באביב 2015.