Rivers of Looking - Hebrew version

4 March 2010 | Ron Bartos

אֲנִי פָּתוּחַ. הָעוֹלָם הַמִתְגַּלֶּה דַּרְכִּי

לַנּוֹסֵעַ, מִשְתַּנֶּה עַל־פִּי רְאוּת עֵינָיו

וּמַעְיְנוֹת הִסְתַּכְּלוּתוֹ: הַמַּבִּיט, הָרוֹאֶה,

הַמִּתְבּוֹנֵן, הַהוֹזֶה, הַחוֹלֵם בְּהָקִיץ.

לְכָל אֶחָד יֵש בִּי נוֹף הָרָאוּי לִצְרָכָיו...

("עבודה על נייר 22" / אשר רייך)

 

נכון להתייחס לציור של רתם רשף במונחים של מוזיקה, אשר חולקים איתו שפה משותפת שבסיסה מופשט ושאיפתה לרומם את הרוח. כאשר אנו מתבוננים בציוריה, נתבקש להלחין את החוויה באמצעות מונחים כמו קומפוזיציה (הלחנה), תִזמור, מלודיה והרמוניה, קְרֶשֶנדו, קונטרה-פּוּנקט ואָפַּסְיונַטוֹ (נגינה בתשוקה). בעזרתם נפסע אל תוך עולמו של ציור אינסופי זה, המתגלה כזָרָז בבואנו למצוא את תחושת ההשגבה. ציוריה של רשף דורשים מאתנו להתבונן בהם ממרחק־מה, וברגע המתאים להתקרב אליהם קרבת פנים-אל-פנים. עלינו להתרחק על־מנת שנוכל להכיל את הפורמט הגדול ולהכיר את אופי הקומפוזיציה, את נקודות המפתח שבה, את הדינמיקה ואת מערכות היחסים המתקיימות בתוכה, וכדי שנוכל לחוות את ההתפרצויות המרשימות שכל־כולן חדוות הצבע. כעבור כמה רגעים נתקרב אל הציור עד כדי מפגש אינטימי, וזאת בשביל להכיר את הניואנסים שהוא טומן בתוכו – את שקיפויות הצבע, את ריצוד הכתמים ושוליהם, את נימי הצבעים, את שלוליות האור – ומעל הכל כדי להיטמע בחלל הציור המופשט.

"תוהו אינו אלא אותו סבך ממנו עשוי לקום יקום" כותב פרידריך שלגל על האפשרות לבריאה של עולם עצמאי ומורכב מתוך תוהו כאוטי וספונטני. יקום הוא שעשוי להתפתח מאותו תוהו, כפי שמציע שלגל, אך באותה המידה עשוי להתעורר רגש נוכח אותו גורם מסקרן, לא־אמפירי ובלתי מוכר, השובה את רוחנו בעוצמה הטמונה בו מעצם היותו כזה – וזו תגובתה של רשף. הציירת בוראת מערכות כאוטיות (לא לגמרי, כי יש בהן היגיון וחוקיות פנימית) אשר מתוכן מתחיל תהליכו של הצופה להתפתח ולתוכן יוצק הוא את חוויתו כמתואר בשירו של אשר רייך הפותח רשימה זו, שהציור כמו מדבר בו אל הצופה: "אני פתוח [...] לכל אחד יש בי נוף הראוי לצרכיו".

בספרו "ביקורת כוח השיפוט" עורך קאנט דיון במשמעות הנשגב. פיטר סדג'וויק מסביר כי "המומנט הנשגב של ההכרה הוא זה שבו אובייקט מוצג בפני הנפש, אשר יכולה, מצדה, להבינו רק כגודל חסר שיעור, הדוחה בעצמו כל מושג [...]. ככזה המומנט הנשגב אינו כרוך בכשרים הקוגניטיביים/האמפיריים של הנפש האנושית, אלא בכשרים האסתטיים: הוא מגלם רגש". ובמילותיו של קאנט עצמו: "[...] הנשגב אינו שרוי בדברים שבטבע, אלא רק באידאות שלנו". רשף מוצאת את המופשט בתצורת הטבע הבלתי־נראה, זה החסר כל מסומן גשמי והמבקש לשאת את עיני הצופה פנימה ומעלה, לא אל מעבר לציור אלא אל מעבר לעצמו,כפי שתחושת הנשגב יודעת לעורר בנו. רשף משתמשת במִחברים טבעיים למחצה על־מנת להתניע את תהליך הסובלימציה,מהלך ששלגל היטיב לתארו כך: "מה שמזכיר לנו את הטבע ומשום כך מעורר את תחושת החיים בשִפעם האינסופי הוא יפה.הטבע הוא אורגני, ומכאן שהיופי העליון הוא נצחי ותמיד וֶגֶטאבִּילי (צִמחי)"; ציוריה של רשף שואפים אם כן אל הנצחי והאינסופי.האמנית נזהרת מנזילות צבע ומהנחות מכחול דשנות מפני שאינן חלק משפתה, אך גם על שום שציורה רוצה להתנער מכל גשמיות וחומריות, ומעדיף להנכיח את שקיפותו ואת מרקמיו ההומוגניים. ציורים אלה מייצרים אותה נראוּת אל־חומרית שמטמיעה את הצופה בקומפוזיציות "עוטפות־כול" (all over), קומפוזיציות שאינן אלא סביבות שהוא נקרא בהן לחוויה אסתטית ורגשית. בהיכנסו לסביבות אלו נכנס הצופה לחלל ציורי שחוקיו נתונים לגחמותיה של רשף ולפעולותיה על פני הבד, פעולות שהופכות אותו אט אט לזירת ההתרחשות של הציור. בהכירנו את הציור כזירת התרחשות אנו מכירים בציור שהינו סובייקטיבי ואינטואיטיבי, ציור הטומן בחובו את מהלכי הפעולה היצירתית, זו שמחצינה את התנועה האינטואיטיבית לכדי אובייקט אמנותי.הציור המוגמר, שניכרות בו התנועות המדיומליות, מתפקד כצוהר שהמתבונן משחזר דרכו את תנועות הרוח של האמנית.

 

מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ אֲנִי שָקוּף

וְאָטוּם בוֹ זְמַנִּית אֲנִי נִסְתָּר

וְגָלוּי. הִנְנִי חֶדְוַת עֵינֵיכֶם.

הַכּל תָּלוּי בְּעֵינָיו שֶל הַמִּתְבּוֹנֵן.